מאת: עדי גרינשטיין, אוצרת
”שש שנים תזרע ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך ולזיתך” (שמות כ”ג, י’)
מדוע נקראת השנה השביעית שנת שמיטה? מדוע דווקא בשורש הזה ולא שנת עזיבה, שנת הרפיה, שנת מנוחה, שנת הנחה (מלשון להניח) ?
לשנת השמיטה ישנם אספקטים רחבים ורבים כל כך שקצרה היריעה מלהיכנס ולהתעמק בכולם.
הדברים המובאים יתייחסו לשניים מהם, הראשון: הפן האישי, אני מול בוראי ומתוך כך אני מול עצמי. והשני: אני מול הכלל, העם שלי, שאר העולם ובהם גם בעלי החיים.
רובנו חיים בעולם עירוני, ללא שדות סביבנו ומושג השמיטה הופך לתאורטי כמעט. גם אם נקפיד על הלכות שמיטה, לא נשתול/נזרע, נקפיד לקנות ממקומות שומרי שמיטה וי’היו לנו פחי שמיטה, לא נוכל לחוש ולחוות את עולמה העשיר והעוצמתי של מצוות השמיטה כפי שחקלאי מרגיש. אם נתייחס לצד הנפשי של המצווה, לצד הרוחני, נוכל להתחבר גם בפן האישי.
מדוע נקראת מצוות שמיטה דווקא כך? אם נתבונן בדבר, נבין שחייבת להיות סיבה נפשית לכך. דבר שנשמט, באופן חד משמעי, כבר לא בידיים שלנו, איבדנו אחיזה בו.
שמוט! בלי לדון בכך קודם, בלי לשקול את הדברים, בלי להתייעץ ולהחזיר תשובה. שמטנו. חד משמעית, בבת אחת, עוד לפני שזה יעבור ברציונל, עוד לפני שיעלו הספיקות וסימני השאלה.
זהו צו אלוקי.
כמו השבת (היום השביעי מול השנה השביעית), אין קצת שבת, אין קצת נכנסה וקצת יום חול. חד משמעיות- נכנסת בבת אחת ולא בתהליך. אנחנו חייבים את הצו הזה, בלעדיו לא נעצור.
במעגל החיים השגרתי, אדם בונה את ביתו, מתפרנס, מתפתח, מתקדם, גדל. לעיתים יותר, לעתים פחות. לרוב, את מקום הרוח תופס אט, אט החומר, לפעמים יותר, לפעמים פחות. אם יצליח בחומר- יתמלא בעצמו, מכישוריו, מיכולותיו, משכלו. אם יפסיד-ימעיט מערכו, משכלו, מכישוריו. הכול תלוי בו. כביכול.
ללא הצו האלוקי, העולם חד וחלק היה מחולק לשניים: חזקים וחלשים, טורפים ונטרפים. ופה כבר מתערבב הצד האישי מול הצד הכללי החברתי, זה שזור בזה. באה שנת השמיטה ונותנת את האפשרות לאפס מחדש, לעצור, להתרחק, לראות את המציאות שלי צעד אחד אחורה ולא כשאני בתוכה. לראות את האחר, לתת מקום לרוח ולשחרר קצת את החומר ולהרפות.
