“אדם מה”, המשך


האדמה באמנות הישראלית עברה גלגולים מטאמורפוזיים החל מהעיסוק באדמת כיסופים בימי סגנון בצלאל, דרך ההסתכלות נאיבית ואוריינטלית בציורי ראובן רובין. ציורי הנוף המופשטים המקרינים אסתטיות לירית של ‘אופקים חדשים’ והסגנונות הפוליטיים של ‘אדמת מריבה’ בשנות ה-80 וה-90. שהחלו עם עבודות ‘מסר מצר’ של מיכה אולמן כשהחליף תכולות בורות חפורים בין קיבוצו מצר לבין הישוב הערבי הסמוך מסר. ציורי חלוצים מחזיקי טוריות מחייכים בעמלם הומרו בתמונות עובדים זרים ומיעוטים. האדמה הלכה והתרחקה מתודעת בניה עם התערערות התפיסה הציונית בתקופה האחרונה.

מעט הושב לאדמה כבודה עם האסכולה הריאליסטית של הירשברג שהשיב את מעמדו של ציור מתוך התבוננות, היכול להכיל את האדמה ולקבלה כמו שהיא.

עוד קודם לכן, החלה התעוררות מחודשת כלפי האדמה מכיוון אחר מן המישור האקולוגי והאוניברסלי,  בעקבות התנועה האמנותית של ‘אמנות אדמה’ land art בשנות ה70 באמריקה. אמנים שתפיסה אוניברסלית של האדמה הביאה את המונומנטליות אל עבודותיהם ואת העיסוק הישיר בחומר יחד עם תפיסות מושגיות. כמו בעבודותיהם של ריצ’ארד לונג וסמיתסון.

בתערוכה זו נגלה כי אין זו התימה, העבודות הן אינטימיות, ומותאמות לצרכיו של האמן, למגרש הביתי. אמנם הן עשויות בדלת אמותיו, אך מבקשות להקיף באופן רוחני עולם ומלואו ואפילו מעבר לעולם…

העבודות חולקו חלוקה סכמטית לארבע קבוצות עיקריות. חלוקה זו אינה הרמטית ולא מן הנמנע כי עבודות מסויימות יתאימו למספר הגדרות.

 

 ז’אנר הנוף הריאליסטי 

סגנונו המוקפד של הירשברג מהווה מקור השראה למספר אמנים-תלמידיו שבתערוכה (אברמוביץ, ברעם, דוכן, פרנק). כל אחד מוסיף את הניואנס האישי שלו, אם בפאן הלירי אצל ברעם ואם בנטייה להפשטה של דוכן. המתלווה אל העבודות העוסקות ב’כאן ובעכשיו’ בהתמודדות עם מראה העיניים של הישראלי היום, יראה בעבודותיה של הדי אברמוביץ המתייחסת אל הנוף האורבאני – דווקא את המקום המסתיר את האדמה. אל תוך הז’אנר מוסיפים ברים ובר עם את הטבע הדומם, את פירות האדמה ועצם ניתוקם ובדידותם במצע הבד מחייב סוג של התבוננות מקבילה לקדושה.

בלקלב למרות דרך ציורו הריאליסטי רואה בנוף מקום למפגש כמעט סמבולי. בהעניקו ממד מיסטי באמצעות תפיסת אור ייחודית לסצינות יומיומיות בארץ. המפגש עם הכבשים מעלה דיאלוג מחודש עם ציורי ראובן רובין, כשהמושג תמימות מקבל הגדרות חדשות מאה שנים אחרי.

שאול ש”ץ, צייר נוף ריאליסטי שנים רבות, מביא ביצירה ‘גליל בקיץ’ איכות צבעונית חדשה בסגנון פוינטליסטי המגדירה מחדש את יחסו עם הנוף. האדמה מולבשת בשלמה צבעונית העומדת בניגוד לצחיחות של ההר המתואר בריאליזם קפדני, ומביאה עליצות אופטימית באדום בוהק לנוף הקשה.

יוצאת דופן היא עבודת הרישום בווידיאו של דליה אריאלי בשם ‘עלה עלה’ בו מוצגים 60 רישומים בסרט נע, המלווים את תהליך גדילתו של צמח הגרניום. דרך הרישום הקפדנית, יום יום (למעט שבת) מבקשת האמנית להתמודד עם מימד הזמן ביצירה ולבטא את אחד מהתהליכים המופלאים שהאדמה והאדם שותפים בה. התהליך מכיל את הציפייה לצמיחה המלווה בסופו הצפוי ומניב התחדשות נוספת. התהליך מסתיים בקטע מן הרב קוק המאפשר לראות מבעד לתהליך הקונקרטי את המשמעויות הרוחניות שלו.

עבודת הצילום של יעל אשכנזי ‘תפילת הדרך’ משתמשת בנוף כנקודת מוצא. הצילום צולם בשעה שהייתה בדרכים, התנועה והטשטוש שנוצרו ביטאו מבחינתה את התפילה שהטבע נושא לבוראו יחד עם תפילת הדרך שלה הנאמרת בשעה שהיא עוברת מתחום אל תחום. טבע עבורה מסמל מצב ביניים של ‘להיות בדרך’.

 

עולם הסימבוליקה והדימויים

תחום הסימבוליקה היהודית בן אלפי השנים מבקש לאתגר את גבולות החלוקה המודרנית של ‘האמנות הישראלית’ ולראות את האמנות היהודית בספקטרום רחב ממנה. עבודותיהם של אברהם לוונטל, יעל אבי יונה מתייחסות באופן ישיר לדימויים המצויים בספרי קבלה שבמסורת היהודית. ומבקשים להצטרף כחוליה בשרשרת הדורות מתוך רצון להבין דרך הדמויים את העולם על פי תורת הסוד היהודית.  נקודת המוצא של העולם הקבלי רואה בעולם הזה- עולם המעשה על צבעיו, כוחותיו וצורותיו העתק מקביל של עולמות עליונים רוחניים שאין לנו בהם השגה חושית. והדרך להגיע אל הקל אפשרית בהבנה נכונה של הממשי. יוצא איפוא שהסימבוליקה היהודית הינה יותר מאשר משל או איקון, ע”פ דימוייה ניתן להבין משמעויות גבוהות בעולמות המקבילים.

לדוגמא ב’עץ החיים’ של לוונטל מופיע הדימוי בשם ‘אילן הספירות’. המחבר בין ארבע עולמות ודימוי זה נבחר כיוון שהוא גם מבטא את המהות של העץ הקונקרטי בעולם הזה.

אבן השתייה האדומה במרכזה של ‘ירושלים בימות משיח’ של אבי יונה, היא לא רק סלע חומרי אלא ייצוג של נקודת החיבור בין כל העולמות ומכוח יניקה זה היא מסוגלת להיות התשתית של בריאת העולם על פי המדרש “שתייה שמה שממנה הושתת העולם”.(יומא נד:). אף צילומו המעובד של קשמכר חושף את הקשר בין העולמות כשהוא מהפך בין שמיים וארץ באמצעות הכפלה אינסופית. והופך את דמותו כמתפלל בגן משחק ציבורי לילדים לתפילה חובקת עולמות.  אורי רווח בפסלו גם עוסק בחיבורים שבין המלכות הארצית לזו השמיימית כשהכסא הריק במרכז הוא דימוי ל’מלכות ה”.

הטריפטיכון של דב לדרברג ‘השקט של הקבר’ צולל אל תהומות האדמה בטכניקה ייחודית המעניקה אפקט דמוי מחשב הנותן תחושה של מצג אולטרסאונד, ומדבר על הקשר בין המוות לתחיית המתים בהשראת הפסוק ‘לא המתים יהללו יה’.

בשלושת היצירות האחרונות הצורה העגולה היא דומיננטית כחלק מתפיסה קוסמולוגית.

יורם בוזגלו, צלם, מחבר דימויים ארציים בהקשרים סימבוליים ומבקש מאיתנו אסוציאטיבית להבינם בקונטקסט היהודי. דימוי של הכרובים בתאורה מסויימת כצללית של אלמנט צמחי יראה כיצד כח הקדושה אופף את כל סדרי העולם. פניו החומריות של אדם סגור עיניים, יגיבו למימד השמיימי המוקרן עליהם ולמרות הזיקה המתבקשת לציורי מגריט מדובר בקונספט אחר. במכלול עבודותיו של נחום קרוגר ישנו שימוש בסגנון הסוריאליסטי אשר דרכו מעצים את הפרדוקסים הקיימים ביהדות. בעבודתו ‘הבדלה’ ניכר הפער בין האש הרוחנית לידיים הגשמיות. ההסתכלות בצפורניים ע”פ הקבלה מבוססת על המדרש “דקודם החטא של אדה”ר היה מלבושו צפורן וכשחטא נתפשט ממנו ולא נשאר ממנו רק צפורניים” (שו”ת משנה הלכות חלק יא סימן ר) הידיים הבשרניות הן עדות לחטא שגם האדמה נתקללה בעבורה המזכירות לאדם מאיפה הוא בא.

טלי צדק בחרה לצלם את הכותל המערבי מבעד לשבכת המחיצה היא מודעת למשמעות הסמבולית של המקום ומבקשת לתת לו גבולות גמישים. הכותל אינו מזוהה במבט הראשוני אלא כנוף מטושטש המרמז על הארץ אותה הוא מייצג.

יצחק (איקא) ישראלי משתמש בדימוי של הטלית כדי לבטא תפילה. המסך האחיד של הרקע נושא את הצבע הלוקאלי אדום – אפור הוא אנטיתיזה לתפיסת האדמה והנוף. הרקע מעצים את כחישותו של המתפלל המבקש להתעלות מעבר לקשיי העולם הזה וחוסר יכולת להכיל אותו. המועקה והריקנות של הרקע מעלה שאלות האם זו תפילה? אל מול מה האדם מתפלל? מהו הצל המקיף אותו? נדמה שעולה זעקה אילמת המתכתבת עם ה’זעקה’ של מונק. קרוגר צדק ישראלי, וגם רווח משתמשים באופן ישיר בסמלים עממיים מתוך המסורת היהודית ופחות מתייחסים בגישתם האמנותית אל הפאן הקבלי.

 

חומר העולה מן הטבע

 תוצאה ישירה מהשפעותיה של ‘אמנות האדמה’ נכנסו טכניקות חדשות  לז’ארגון האמנותי. חומרים אותנטיים כמו חול, שורשים, צמחים, אבנים תפסו את מקומם של החומרים האציליים כדי לבטא באופן ישיר תחושות הקשורות בחומר. אלו יכלו לתת ביטוי לתהליכים של היתכלות, התמרה, בלייה והתלכדות מחדש ולסדוק את תפיסת הנצח ששרתה בעולם האמנות המערבית.

רות ארמוזה מתמחה בייצור נייר מצמח המתנן הצומח במדבר. הדיפטיך שבתערוכה הוא חלק מסדרה של אובייקטים הנושאת את השם ‘עטוף’. בתוך עיסת הנייר היא יוצקת את הצמח המקורי ומאפשרת לו להטביע בנייר קמטים פערים וחללים במרחב האישי שלו כך נוצר רישום רגיש של טבע.

תהליך של כלייה נראה בסכו”ם שעיצבה עדי גרינשטיין, הבאה מתחום העיצוב. סדרת האובייקטים המוצגת מראה כלים בשלבים שונים של השפעה קורוזית ודיפוזית של הטבע. האופי הארכיאולוגי שמשדרים הכלים מותיר זיכרון של טעמים, ריחות, נוסטלגיה לחיים קדומים מתוך רצון לחיבור עם הכוח הקדמון של הגניוס האנושי. בפסלו החלק והמפותל של דן כפרי, אמן בינלאומי, נותרה כתף אכולה. הטקסטורה של רקמת החיים המופיעה בגוון החום עמוק של הברונזה תואמת את התחושה של נוכחות גוף חי העולה מהדגם המופשט והיא מעלה שאלות קיומיות על כוח החיים והרצון הטמון באדם בעלותו מן האדמה. חול ים אמיתי מרפד את המשטח האלכסוני במיצב של נחמה הנדלר. ממנו בוקעים סלעי ראקו עד שנדמה כי הם שייכים לאורגאניזם גדול מתחת למעטה החול. הניגוד בין הברק החומרי של הראקו המכובד לבין דלותו השברירית של החול נוגע בתחושות פנימיות של כמיהה וגעגועים.

 

 אדמה המסמנת מקום ובית

בניגוד לפרק הקודם בו היצירות הכילו את הנקודה האוניברסלית הקיומית המשותפת לאדמה ולאדם באשר הוא אדם. היצירות בפרק זה יתייחסו למישור הפוליטי העולה מן האדמה. האדמה בהקשר הישראלי היא טעונה בגלל הכוח הטמון בה ואי אפשר שלא להתייחס לכך. עבודותיו של יוסף כהן הן חלק מסדרה בשם ‘סוכות עם’. כהן הוא היחידי מצלמי התערוכה הנושא אופי תיעודי בכך שאינו מתערב בעבודותיו ודווקא אותו צילום אותנטי של נוף פשוט לכאורה, מכיל מסרים טעונים בהקשר הפוליטי. ‘סוכה בחשמונאים’, צולמה בתחילת ההתיישבות בבנימין, הבית הבודד וסוכתו אל מול השטח הפתוח מעלה שאלות לגבי משמעות הבית האישי של האדם אל מול הנוף הגדול, שאלה המחריפה בנוכחות הסוכה המסמלת ארעיות דווקא בשעה שעם ישראל משתדל למצוא לו שורשים.

סיגל אדלמן מתייחסת גם היא לסוגיית הבית וארעיותו על רקע הארועים האחרונים בגוש קטיף. היא בנתה קוביות מפרספקס שקוף בנסיון לתפוס רגע זכרון של תושבי הגוש עם אדמתם ופועלם. גם חנה דוכן ביצירתה ‘מהומה’ מתייחסת לאותו ארוע, אלא שהיא מבקשת להפקיע אותו מהסיפור המסויים ולהציב שאלה כללית על עקירת אדם מאדמתו.

נחמיה בזובוב, בכותרת ‘מאחז’ מבקש לעצור ולבחון את האחיזה והחיבור הנוכחי של עם ישראל בארצו. כעולה מרוסיה הגדולה, הראשוניות והתמימות של תחילת הדרך כאן, מעלה תמיהות כמה בית צריך אדם? ואיזה סוג של אחיזה זו?

ברוך נחשון מלווה בציוריו את ההתיישבות בחברון מתחילת דרכה כבר ארבעים שנה. הוא משלב בציורי הנוף את התמימות האוריינטלית של ראובן רובין עם סגנון האמנות העממית היהודית מזה דורות. בדרך זו הוא מראה את אהבתו לארץ מתוך חיבור עם האבות (מערת המכפלה) ועם הכמיהה לארץ התנ”ך. מול הציור מחריפה השאלה היכן תיעודו של מפעל ההתיישבות במקום, ומה היחס בין בניית הבית העכשווי אל מול החלום הגדול.

 

לסיכום עולה מן העבודות סקאלה רחבה של התייחסויות אל האדמה על המופעים הרבים שלה (נוף, פרות, ארץ ישראל, עולמות מקבילים, מצוות קונקרטיות, אחיזה פוליטית ועוד) חלקם מתייחסים אליה בגוף ראשון ואצל אחרים היא מובאת באופן עקיף, גם בחוסר ההתייחסות מסתתרת אמירה מרתקת לא פחות מהאחרים. דרושים פרספקטיבה, עבודות ומרחק כדי לשפוט במבט כוללני מה משמעותם של האדם-אדמה-אל בקרב הציבור המיוצג בתערוכה וכמה מקום הוא תופס ברפרטואר הכללי של יצירותיהם.

תערוכה זו חוברת למספר תערוכות בעלות אופי דומה שנעשו באופן ספורדי בעשור השנים האחרונות. יש לציין את מפעלו הראשוני של יצחק (איקא) ישראלי בהקמת תערוכות קבוצתיות באולם ע”ש ז’ראר בכר ועד ‘המקלט לאמן הדתי’ בשנות ה2000.

תערוכות במסגרת מפגשי ‘דו שיח’, תנועה העוסקת בגישור, ואת תערוכותיו החשובות של אבנר בר חמא ב’גלריה האחרת’ במכללת תלפיות בתל אביב. מבדיקה של השטח נראה כי למרות השאלה התבקשת על מהות ההגדרה ‘אמנות דתית/ יהודית/ אמונית’ הרי שהיא מבקשת להיות עובדה קיימת. ציבור שלם מבקש להתבטא בכלים המיוחדים ובשפה הפנימית של אורחות חייו על אף השימוש בסגנונות השונים המושפעים מרוח האמנות הכללית שהיא מכילה בתוכה. אין הוא רואה בהכנסת תכנים ובהעברת מסרים ‘טעם לפגם’ כשהם באים במידה הנכונה, והעבודה תחת התכתיבים הההלכתיים, מהווה אתגר חיובי. ניתן הרושם שעולים מאפיינים כמו האיזון והאיפוס הבאים מכוחה של המתינות ומהרגל התהליכים הפנימיים שחיי הדת מחייבים את שומריה. יחד עם אופטימיות זהירה, דקה מן הדקה הנסוכה ביצירות והיא המנטרלת את האלמנט ההרסני שבהשקפה הפוסט מודרנית הקיים באוויר ומבקשת להביא אמירה ממקום שונה.