התייחסות לחפץ כסימבול חוזרת שוב ושוב בתולדות האמנות – בציורי טבע דומם וואניטס מיצג החפץ מציאות בת חלוף ובציורי דיוקן משמשים החפצים הסובבים את הדמות כראיות למעמדה החברתי והכלכלי. הצייר וינסנט ואן גוך צייר שני ציורים בהם מופיע כסא ועליו חפצים אישיים שונים. אף שאין דמויות בציורים אלה, הם מהווים דיוקנאות שלו ושל חברו-יריבו הצייר פול גוגן. הדמות הנעדרת נוכחת מאד גם מבלי שצוירה, והבחירה בחפצים מסוימים וההקבלה בין החפצים שבשני הציורים ממחישה את הבדלי האישיות בין שני האמנים, כפי שנתפסו על ידי ואן גוך.

ביצירותיהם של אמני הדאדא כמו מרסל דושאן ומאן ריי נעשה שימוש בחפצים  מן המוכן  (כמו שהם, מצולמים או מטופלים) לבחינה מחדש של מושג העשייה האמנותית ובדיקת גבולות המקובל והנכון מבחינה חומרית, טכנית ורעיונית. האמן האמריקאי קלאס אולדנברג מפסל חפצים בקנה מידה עצום ומבודד ואפילו מפקיע אותם מהקשרם הפשוט השימושי. במעשה זה מעביר האמן ביקורת המתייחסת לתרבות הצריכה ולחברה האמריקאית והמערבית.

 

באמנות הישראלית מעניין לראות את עבודותיהם של אמני בצלאל מתחילת המאה ה-20, שגם הן משובצות באידיאלים ובמשמעויות של התחדשות מתוך זיקה חזקה לארץ ולמסורת, ומשולבים בהן עבר והווה, מזרח ומערב. החפצים בציוריו של הצייר ראובן רובין נבחרו בקפידה וגם הם בעלי משמעות סימבולית. הם באים ללמד אותנו משהו על האמן ועל ההתפתחות של תחושת השייכות (המשתנה) שלו בארץ ישראל. האמן מיכה אולמן משתמש בדימויים כגון בית וספר, ויוצר עבודות שנוגעות במתח שבין החומרי למושגי. יצירתו המפורסמת ”הספריה הריקה” מ-1995 המוצבת בברלין יוצרת תחושה טעונה מאד דווקא בשל העדרו של החפץ – הספר ממקומו הטבעי – הספריה, במקום  הטעון כל כך בו מוצבת העבודה. בלו סימיון פיינרו יוצר באמצעות דימויים של חפצים שונים ובשימוש באותיות ובטקסט עבודות המתייחסות לזיכרון, לקיום ולהעדר.

 

פעמים רבות מקבל חפץ מטען רגשי או סמלי רב הנובע מחוויה אישית או משפחתית-חברתית. ההתייחסות האמוציונאלית למושג חפץ נמצאת גם בשפה: בהתייחסות לחפץ כמושג ולא רק כאובייקט טמונים רבדים נוספים. חפץ בהגדרתו המילונית הוא גם רצון, תשוקה, שאיפה או משאלה.  לדוגמא: ”כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך, הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו” (ברכות יד.), ”מי האיש החפץ חיים”, ”והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה אשר שאלה” (מלכים א, י), ”לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא”.

השפה העברית עושה שימוש במילה חפץ בביטויים שונים: נפש חפצה, חפץ לב וחפץ כפיים – ”ותעש בחפץ כפיה” (משלי ל”א, י’). לא בכדי כרוכים זה בזה הרצון והכוונה המופשטים עם החפצים הגשמיים.

בעבודות בתערוכה מציגות הבוגרות קשת רחבה של פרשנויות למושג חפץ, על היבטיו השונים והמגוונים, בעולמן האישי החברתי והתרבותי. הבוגרות משלבות בין ההתייחסות לחפץ כעצם וכאובייקט לבין החפץ במובנו כרצון, שאיפה או משאלה ואפילו פעולה, וכל זאת באמצעות היצירה האמנותית או, אם תרצו, בכפיהן החפצות לעשות.

 

במחלקה לצורפות יצרו הבוגרות חפצי יודאיקה והטעינו אותם בפרשנויות אישיות. המזוזה שיצרה דינה גייל מציע פרשנות נשית ורכה לחפץ המוכר. בטכניקה של הגבהה יצרה גייל נבל בעל נפח וקימורים עדינים. דימוי הנבל הופך (באופן סמלי) את מגע היד על המזוזה לפעולה של פריטה ונגינה.

מרגלית אפלבאום מתייחסת למסורת חב”ד בה עוברים חתן וכלה שאך נישאו מעל כף של כסף. הכף – חפץ ביתי – מסמלת שלשה דברים: בני, חיי ומזוני. בהשראת המנהג יצרה אפלבאום שלש כפות המייצגות את שלשת האיחולים לפריון, להצלחה ולפרנסה – אליהם היא מוסיפה גם את מנהג הצדקה כאשר היא יוצרת באחת הכפות חירור דמוי תחרה ומזכירה שהנתינה היא חלק מהקבלה.

 

בין בוגרות המחלקה לצילום מציגה פריידי הרשלר תצלומי חפצים שהורישה סבתה ובודקת את היכולת של החפצים לספר סיפור ולשמר חיבור רגשי עמוק. היא מצליחה בעבודתה הנקייה ליצור תחושה חזקה של נוסטלגיה מבלי להיסחף לסנטימנטליות.

רחל בן עזרא בחרה להציג סדרה של בבואות והשתקפויות, חלקן בתוך הבית וחלקן מחוצה לו. החפץ בעבודה זו מתבטא פחות במובנו כאובייקט ויותר כרצון ואפילו דחף של חיפוש עדין אך נחוש ושל דו שיח בין פנים וחוץ.

 

במחלקה לקרמיקה, בה יוצרים בחומר שלו מסורת עשירה וארוכת שנים בבניית חפצים, נמצא מגוון רחב מאד של ביטויים למושג חפץ. דוגמא לשני תהליכים שונים ניתן למצוא בעבודותיהן של פשה ויינברג ושל טליה בוטה:

פשה ויינברג מתייחסת בעבודות התבליט שלה לעם ישראל, ארץ ישראל וירושלים. נקודת המוצא שלה היא שמה של ירושלים – חפציבה, ובכך היא מתייחסת אליה כאל התגלמות חפצו – רצונו של הקב”ה.

טליה בוטה יוצרת ספק בקבוקים ספק כדים מרהיבים ומלאים בפרטי פרטים עשויים בדיוק רב, בזיקה למלאכות מסורתיות ועמלניות. החפץ במקרה זה הופך משימושי גרידא לשכיית חמדה הנושאת בגאון את התואר עבודת יד – ושמחת הידיים העושות ניכרת בה.

 

בוגרות המחלקה לאמנות התעמקו גם בתהליך היצירה ובדקו את גבולותיו. הדסה וייס מציגה עבודה המורכבת משני דיוקנאות זוגיים על פי צילומים מהארכיון המשפחתי. בדיוקנאות מוצג הזוג משני עבריה של מלחמת העולם שניה. מהחפצים שסביבם מנסה הצופה לדלות פרטים על מנת להשלים את התמונה החסרה, ועיניהם בשני המצבים השונים כל כך בהם צולמו חפצות חיים.

תחיה טלבי בחרה במכתב כנקודת מוצא, ולעבודתה שני חלקים. הראשון הוא מעין דף מכתבים הרשום על גבי הקיר. המכתב מרוקן מתכנו המילולי, אך השורות האופקיות הכחולות המסומנות ביד הופכות למעין ססמוגרף. החלק השני הוא אובייקט פיסולי עשוי בטון ומוט פלדה המדמה מכשיר משרדי האוסף ריבוי של מעטפות שונות. גם כאן לא נחשף הצופה לתוכנן האישי של המעטפות היוצרות קו אנכי משתנה.

עינת וחניש ודבורה קלזן התמקדו בכפות הידיים ובפעולתן – בסדרה של ציורי שמן ובפיסול ספק יד ספק כפפה בחומר.

 

תערוכת בוגרות בית הספר הגבוה לאמנויות ”אמן” מסכמת את מסלול ההכשרה המיוחד שעברו הבוגרות ומאפשרת הצצה אל העשייה האמנותית המגוונת שבו. התערוכה כוללת, מלבד העבודות שנזכרו לעיל, עוד יצירות רבות מרשימות ומרגשות. השנה מציינת התערוכה גם עשור לפעילותו הברוכה והייחודית של המרכז, והיא מארחת גם עבודות של בוגרות המגמות השונות משנים קודמות לצד יצירותיהן של המסיימות הטריות של שנת הלימודים תשע”א.