מאת: נעה לאה כהן
התערוכה הנוכחית מסכמת שנה של צעידה בדרך האמן והאמנות. כעת, על אם הדרך התערוכה מבקשת לעצור, להתבונן ולחלוק מפרותיה הייחודיים. אם הדרך כומסת בתוכה את הדרכים כולם ואת עקבות הצועדים שבהם, אך אין הדרכים נשארות בה. אם הדרך היא מקום של מפגש מתבקש של אנשים, ציפורים וחיות, נופים ונקודות מבט חדשות. בכוחה של המלה ‘אֵם’ יש יכולת אימהית, המסוגלת לקלוט את האנרגיה האצורה בדיאלוג הזה ולהתפצל בחזרה אל בנות הדרכים הקטנות. כך בתערוכה -“שולחן האוכל” המוצג בה מכנס את “כלי המפות” הסרוויסים, ובתום הסעודה, שולח אותן לדרכן, אל מסען המטפורי.
ניתן לראות בתערוכה את העקבות השונות של ההולכות בה.
יצירות שהלכו “עקב בעקב” בעקבות אמנים דגולים שסללו את דרכם באמנות לפני שנים כקורו, ורמיר וסרג’נט הבריטי. עקבות המכילות את היכולת הדרושה להיכנס ל’נעליים של מישהו אחר’ מבלי שתורגש טביעת הרגל של היד האישית.
מאידך- עבודות המצלמות את הסיפור האישי וחושפות הרבה יותר מאשר רק את עקבי הרגליים… והעוקב אחרי עקביהם (כהולך בעקבי הצאן) יודע שהוא בדרך לכנות הלב. את התכשיטים המעדנים את הדרך ואת החרסים שניזונו מהחול של הדרך עצמה.
אחרי הכל זוהי התחלה של דרך שמחכה להתגלות מעבר להר.
סיפור עממי מספר על אדם שנדרש לעולם של מעלה והראה לו הקב”ה את מסלול חייו. והאדם הסתכל לאחור על הדרך החולית והבחין שלעתים ישנם שתי זוגות של עקבות ולעתים רק זוג אחד. הבחין האדם כי זוג עקבות אחד היה דווקא ברגעים הקשים של חייו.
פנה האדם אל האל ושאלו: “מדוע נטשת אותי בדרך? מדוע לא הגנת עליי ברגעים הקשים?”
האל הסתכל עליו באהבה וענה ברוך: “ילדי היקר -העקבות שאתה רואה אלו העקבות שלי, בשעה שנשאתי אותך על כפיי ברגעיך הקשים.”
