דבורה כהן


דבורה כהן

עומדת להתרחק ממשהו

מיצב בטכניקה מעורבת

——————————————

 

מי שמכיר אותי לא מפקפק בזה שיש לדבורה נוכחות. זכור לי איך אבא שלי זכרונו לברכה היה אומר:  “דבורה את לא צריכה לעשות רעש. רואים אותך תמיד, יודעים שאת פה, אי אפשר לפספס”.  המצב שיש מולי מצלמה שמצלמת ומתעדת אותי הוא רגיל בעבורי. כמו שלעולם יש את הסלפי, לי יש את הוידאו.

 

עבודות הוידאו מאפשרות לי לפרק ולהרכיב, להשהות ולהאיץ, ולייצר שני רצפים של זמן צפיה: “זמן המציאות” לבין “הזמן המוקרן”. רצף של דימויים שמשתנה כל פעם מחדש אפילו בפרטים קטנים.  לעומתן, הציור מורכב “מפריים” אחד שצריך לבטא בתוכו בדחיסות שאינה תלויה בזמן צפיה, אלא בהקשר בו הוא מוצג. הציור מורכב ממחשבה ומתודעה אישית שמנציחה את הרגע. הדימוי שמתחיל כצילום סטטי ועובר למדיום הציור מחבר בין שני העולמות של תוצר ויצירה. ואילו הפיסול, הוא אקט אינטואיטיבי שגורם לפעולת הצופה בחלל. התערוכה והעבודה נוצרת בסופו של דבר, מכמה מדיומים: ציור, רישום, פיסול, ווידאו, אינסטליישן ופרפורמנס. הופעתם יחד יוצרת הקשר הבונה יצירה.

אני מנסה בעבודותיי לעלות נושאים שלא נעים לדבר עליהם. שהכי קל לטאטא אותם מתחת לשטיח. אני מתייצבת בתוכם, מעלה אותם לאוויר העולם מחדש כמו אבק.

חיי הפרטיים נמצאים על התפר בין העולם החרדי לבין העולמות שמשיקים אליו וכן באמנות עצמה. במיוחד במקומות שאני צריכה לגשר בין שני העולמות נוצרת אצלי דילמה שגוררת עימה סתירה ובניין, חקירה, תהייה ובחירה. באמנות אני מתעסקת במקום הזה של המפגש שנוצרת בו הדילמה, הכאוס, הבעיה. הסכסוך ביני לביני. שמעמת בין המקום האינטימי, הפרטי לבין המקום הציבורי, הפומבי על ההקשר הישראלי והפוליטי.

דבורה כהן
דבורה כהן

דבורה כהן
דבורה כהן

 

דבורה כהן
דבורה כהן